סבתא שלי שבזכותה אני כאן – אישה קטנה בגוף וגדולה בנשמה!

ציפורה לרמן היא סבתא שלי והיא כמעט בת 94.

היא נולדה ב – 1917 בעיירה זארמבי-קושצ'יילנה שבפולין לעוד 6 אחיות ו – 2 אחים.
סבתא למדה עד גיל 14 (מדהים – בגיל של ביתי הבכורה שהיא נינתה הראשונה) ובגיל 16, בשנת 1933 הצטרפה לעבודה עם אחיותיה בוורשה.
ב – 1.9.1939 החלו ההפצצות וסבתא חזרה לחיות ולעבוד בעיירה שבה נולדה, שנה אח"כ ב – 1940 סבתא התחתנה עם לייבל (אריה) ויינטרוב סבי הביולוגי שמעולם לא זכיתי להכירו , ושנה לאחר מיכן ב – 1941 (סבתא בת 24) מתחיל הסיוט הגדול (כן, גם השנים הקודמות לזו היו רעות…)
אחרי שהפגיזו את העיירה שסבתא חיה בה ושרפו אותה כליל, לקחו הגרמנים את היהודים (שהצליחו לברוח לשדות) וגם את סבתא לפנות בונקרים מגופות, לבנות כבישים, לפנות הריסות, לעבוד בשדות והכל תוך כדי מכות ותהלוכות משפילות…
באחד הימים מגיעה השמועה כי בעיירה השכנה בוצע חיסול (זה היה "החיסול הראשון") נשים, ילדים וגברים הועמדו מול תעלות ונורו למוות, הגיס של סבתא היה "הקורבן הראשון"…סבתא לייבל וכמה בני משפחה עזבו את המקום לעיירה סטרדין בה התגוררו אצל קרובי משפחה וחיו חיי פליטים בערך כשנה. במהלכה הם הצליחו מעט לעבוד היו צריכים להסתתר מפני הגרמנים ולקוות שהיודנרט לא יתפוש אותם וישלח אותם למחנות הגרמנים, במהלך התקופה הזו בה נרצחו כל כך הרבה מסביב ונשלחו לעבודות פרך…

ביום חמישי אחד ב – 20.8.1942 ילדה סבתא את אמי חווה.

3 ימים אח"כ החלו האקציות, כל מי שיכל ברח למכר גוי בסביבה, סבתא לא הכירה אף אחד והחליטה לחזור לאזור עיירת הולדתה בתקווה שתוכל למצוא מכר. לשם כך פגשה ביהודי שהיו לו קשרים ו"סידר" לסבתא מי שיעביר אותם את הנהר ויקח אותם לעיירה (לסבתא לא היה דבר מלבד תינוקת על הידיים בת 4 ימים וחבילת בגדים, היהודי ביקש ממנה תשלום עבור ההעברה ומכיוון שלא היה לה דבר הציעה לו את המעיל של לייבל והוא, היהודי….לקח!) אותו גוי העביר אותם את הנהר אך נטש אותם מעבר לגדה וחזר כלעומת שבא.
עד שסוף סוף הגיעו לאיזור מוכר עם מעט קרובי משפחה, עוברת סבתא מדלת לדלת… ואף אחד לא פתח ו"אפילו סלק לאכול לא נתן"…עד שהגיעו לעיירה בשם זוואדי, שם בחדר קטנטן קיבלה אותם אחותו של לייבל (גיסתה של סבתא) "מה שנאכל תאכלו גם אתם והיכן שנישן תישנו אתם, השארו עימנו"
כך נשארו שם חודשיים – סבתא ניהלה שם את "משק הבית" אם אפשר לקרא כך לדלות הזו, לייבל, סבא בנה שם מדפי עץ ודרגשי שינה וחיו חיים "נורמאלים"
ב – 2.11.1942 , אמא בת כמעט חודשיים וחצי, החל החיסול הכללי וסבתא בורחת ליערות, מדי פעם מסתתרים באיזה גורן או בורות באדמה שנועדו לשמירת הירקות .

חודש נובמבר בפולין, בלי חיתולים, בלי מקלחות – לסבתא היה חלוק פלנל, בכל פעם היתה עוטפת את אמא בצד אחר "במקום חיתול" כך במשך שבוע ימים…אמא בוכה, רעבה, לסבתא אין במה להיניק, אין תנאי ניקיון, קר… פעם סבא נושא את אמא ובדרך, בגלל הבוץ הוא נופל עם התינוקת על הבוץ הקפוא ואח"כ זאב (בן אחותה של סבתא שגם הוא ואשתו ברחו עם סבתא וסבא) נושא הוא את אמא ושוב הם נופלים, "ציפורה, התינוקת לא נושמת! אי אפשר להמשיך ככה".

סבתא מחליטה שהיא משאירה את ביתה ליד דלת כך שתוכל לדעת בדיוק היכן השאירה אותה ומי לוקח אותה "אני לא משאירה אותה בשדה היא תהיה טרף לכלבים אם אני כבר נוטשת אני רוצה לדעת שהיא תחיה"…סבתא עוזבת את ביתה התינוקת על מפתן דלתה של אחת המשפחות הפולניות וארבעתם בורחים.

בלילה השני אחרי הנטישה סבתא מבקשת ללכת ולבדוק מה שלום ביתה, בכפרים עוברות תמיד שמועות…סבא וזאב מבטיחים לסבתא לצאת לבדוק…הם עוזבים את המחבוא מתרחקים מספר מטרים, נשארים שם כל הלילה ובבוקר מספרים לסבתא ש"הכל בסדר", סבתא מאמינה ונירגעת.
לימים נודע לסבתא שהגויים הלשינו על הגוי שאצלו היתה אמא והאשימו אותו בקבלת כסף רב מהיהודים "הרבה דולרים", הגוי הבין שעליו להיפטר מאמא והביא אותה לקצין ההעיר הגרמני, זה הביא את אמא לכומר ואמר לו שאם אף אחד לא יקח את התינוקת הזו הוא יאלץ להרוג אותה. כבר בתפילה של אותו יום הכריז הכומר על התינוקת, 2 משפחות ללא ילדים רצו את אמא, אחת נבחרה והגרמני שיחרר את האב מעבודות ואף נתן לו מנת סוכר בשביל התינוקת. (האמת שזו היתה הפתעה מצד אותו גרמני)

בכל אופן, לאחר כמה ימים מצאו הארבעה מיסתור אצל אשה נוצריה סבינה שמה, שלימים דאגה סבתא לרשום אותה כחסידת אומות העולם ואין מוקירה אותה בעולם הזה כמוני.

סבינה  היתה דואגת לעבור בבית אותה משפחה ולדווח לסבתא על התפתחותה של התינוקת. סבתא השאירה אז אצל סבינה 2 כתובות אחת של אחותה שחיה בקיבוץ מעוז-חיים בפלשטינה והשניה של האחות שחיה באורגוואי כדי שתדע לדאוג לאמא אם משהו יקרה לסבתא …,

"רק אז" חשבה סבתא "היה לי קל למות וגם לחיות"

סבתא וכל השלושה בורחים ומסתתרים אצל ההורים של סבינה…שם הם עוזרים להם במלאכת התפירה, הסריגה ועבודות שונות…הם היו ישנים בבתי החזירים, למעלה

ואז ב- 20.2.1943 המשטרה מגיעה לחפש, כולם צועקים וצורחים, מכים ובורחים ולייבל (אריה) סבא שלי מחליט הפעם לקפוץ מהחלון ולברוח, אף אחד לא מבין למה הוא עושה זאת, היו פעמים שהקפיצות האלו הצילו אותם והיתה הפעם …שסבא מקבל כדור ו..מת

סבא היה בסך הכל בן 27 כשנרצח מכדור גרמני, מה הוא כבר הספיק בחייו, אפילו את ביתו לא היתה לו הזדמנות לגדל, רק לברוח, לקפוא מקור, לדאוג, לרעוב….וזהו.

סבתא (בלי בעל שכבר לא יחזור לעולם ובלי ילדה שאולי לא תראה עוד), זאב ואשתו ממשיכים ומחפשים מקום להיות בו, כל שנה כשסבתא מספרת לי, אני שואלת אותה שוב ושוב איך היא הצליחה להמשיך כך עם האובדן אם חוסר הודאות, אני מקבלת את אותה תשובה שוב ושוב, לא היתה ברירה פשוט המשכתי…
בכל אופן, הם מוצאים גוי ועובדים אצלו, אח"כ הוא "מסדר" לסבתא ולאשתו של זאב עבודה …כמה דקות אח"כ מגיעים כמה גברים עם מקלות ומכים את סבתא ואשתו של זאב מכות רצח, לא ברור מהיכן באו לה הכוחות והן שתיהן מצליחות להיחלץ ובורחות לגוי שסידר להן את העבודה, בסערה הן מגיעות אליו ומספרות לו את שקרה ומבקשות את עזרתו, הוא מיד קם ומציע להן שיכנס לביתו להביא גרזן ויוביל אותן ביער בדרכן חזרה למקום שהייתן…
לפעמים יש מי ששומר עלינו…מיד מבינה סבתא כי הגרזן מיועד להן עצמן ובעודו נכנס לביתו הן בורחות ומסתתרות בחצר הבית תחת גגון הן שוכבות ומחכות שקריאות הגברים "היכן הנשים, לאן הן ברחו" ישכחו וכשהקולות נשתתקו, יצאו שתיהן ברגל אל…סבינה.
באותה עת ממש, חוזר זאב מעבודתו ובדרך מגיעה אליו שמועה כי הרגו את סבתא ואשתו…בסערת רוחות הוא בורח אל אחת השכנות של סבינה שגם היא עזרה והגנה וסיכנה את חייה ונשאר שם.
כאן סבתא תמיד מספרת, שכאשר הם היו מסתתרים אצל אחת המשפחות הגויות, הם מעולם לא גילו למשפחות האחרות היכן הם שוהים .
בעודן נכנסות לסבינה, מודיעה להן סבינה כי אחת השכנות בדרך ומציעה להן להסתתר, סבתא, אחרי מחשבה מחליטה הפעם לא להסתתר בתקווה שאולי שכנה זו תסכים להלין אותן (סבתא חששה לשהות זמן רב אצל סבינה, לסבינה היו 2 בנות קטנות וההסתרה של סבתא סיכנה ממש את חייהן), השכנה נכנסת לביתה של סבינה ותופשת את הראש "זאב יושב אצלי ובוכה שהרגו לו אתכן" ומיד רצה לספר לו כי אשתו וסבתא בחיים.
בלילה, מצטרף זאב לנשים (תנועה היתה רק בלילות) ללון במקום הקבוע אצל סבינה, בעליית הגג מעל החזירים…
בכל פעם שהיתה פשיטה היתה סבינה מתריאה ושלושתם היו בורחים, לשדות, ליערות, לבורות וכשהיו חוזרים היתה סבינה מוודא שכולם יחד ודואגת להם למזון ולמקום לינה, היתה מלווה אותם למסתור…היא היתה המלאך ששומר עליהם "היא עשתה בשבילנו הכל"

זה נמשך עד אולי יוני 1944 שוב ישבו שלשתם בעליית הגג מעל החזירים במשך כמעט שבועיים, כשחיילים גרמנים מתחילים להשתלט על המקום ולהתיישב בחצר של סבינה מתמקמים עם מכשירי קשר ורדיו, עם שמירה ועם כלבים (סבתא שונאת כלבים עד היום), זאב מציע לחפור בור מתחת לאדמה ולברוח מחשש שיציתו אותם וסבתא מסרבת ומציעה להמתין כשהיא תסתכל דרך הסדקים בקיר וכשאחרון החיילים יעזוב סבתא תיתן סימן, זאב יקפוץ לחזירים ויעזור להן לרדת ולברוח, ממש רגע לפני שיציתו את המקום ובדיוק כך קרה…הם שרפו הכל גם את הבית של סבינה (אלא שאת זה סבתא כבר לא ראתה, היא היתה הרחק מהמקום בתוך השדה העצום)

והכל שריפות ואוירונים והכל מתערבב ואף אחד לא יודע מה מתרחש ו….קריאות מכל עבר "הרוסים פה!" "המלחמה נגמרה!"

סבתא חוזרת מהשדה אל סבינה והדבר הראשון שהיא עושה, היא מוציאה מהחגורה – 10$ ונותנת לסבינה ואומרת לה "עכשיו השתחררתי, כל כך הרבה פעמים רציתי להשתמש בהם אבל ידעתי שאף אחד לא יאמין שליהודיה יש רק 10 דולר, תמיד יחפשו עוד ויהרגו כדי למצוא את השאר, אני לא יכולה להחזיק בהם יותר!"

עם השחרור יוצאת סבתא עם שיירה של יהודים לביאליסטוק, בדרך היא מוצאת זוג נעלי בית, נועלת אותן, חוטפת טיפוס ובמשך חודשיים היא מאושפזת בבית חולים
עם יציאתה מבית החולים פונה סבתא לחפש ניצולים ממשפחתה ומחפשת מקום לשהות בו, גם אז מקבל לא מעט טריקות דלת ודחייה בגלל החשש שהיתה חולה והיא עוברת ממקום למקום עד שמוצאת שוב את זאב, שם היא נשארת, זאב ואשתו מטפלים בה ועם חזרתה לאיתנה מתחיל עוד מסע להחזרתה של אימי.
הדבר הראשון שסבתא עושה הוא לבדוק מי מהמשפחה נשאר והאם יהיה לה על מי להשען לפני שהיא תיקח את הילדה, היא מבינה שלחווה יש הורים שדואגים לה ובית חם להיות בו.

סבתא עוברת מעירה לעיירה ומבינה שלא נשאר אף אחד, היא מחליטה לנסות גם בסטרדין, המקום בו נולדה אימי ושם היא פוגשת שכן שבזמן שחיו אצל קורבי משפחה בסטרדין נוצרו בין 2 המשפחות הצעירות (בין סבתא וסבא והשכן ואשתו) יחסי חברות וידידות נפלאים.

אותו שכן, פנחס שמו שאישתו וביתו התינוקת נרצחו לנגד עיניו, לימים, נישא לסבתא והוא שהיה לי לסבא …

עם הזמן התחילו מאורעות בעיירות מסביב, סבתא וסבא פנחס ברחים לוורשה ומתמקמים בה. סבא פנחס הופך להיות פעיל במפלגת מפא"י ואלו עוזרים ותומכים ביהודים שנותרו אחרי המלחמה בפולין .
אז, ורק אז כשסבתא מרגישה שמספיק יציב, היא וסבא מתחילים במבצע להחזיר אליה את בתה. בתה הקטנה, אמא שלי כבר בת 3!!!

במשך חודשיים, ניסתה סבתא במשא ומתן לקבל את הילדה אך המשפחה סרבה לתת.

עד שהצליחה לגייס חיילים פולנים, שילמה להם כסף רב כדי שיחטפו ויחזירו לה את בתה.

החיילים מנסים בפעם הראשונה ולא מצליחים, "האם מסרבת, לא נותנת לגעת בילדה, היא נשכבה על הרצפה ואחזה ברגלי החיילים ולא נתנה להם לעזוב עם הילדה", סבתא וסבא פנחס מגייסים עוד כספים ומנסים בפעם השנייה ומצליחים!!!, הם מעבירים את אמא לאחד הבתים ושולחים מסר לסבתא "הילדה אצלנו" סבתא בפחד גדול לוקחת עימה שכנה מוורשה ונוסעת ברכבת לקחת את אמא.

"אמך היתה מבוהלת", מספרת סבתא, "היא צעקה שיהודים באו לקחת אותה, הם רוצים לעשות אותה יהודיה, והיא היתה מצטלבת…"

עם הזמן, בוורשה, סבתא הסבירה לאמא, "שזו שגידלה אותך היא הסבתא שלך, אני אמך", היא דאגה לשלוח את אמא יחד עם בת השכנה לכנסיה (היא אף פעם לא הבינה למה סבתא לא הולכת) "למה, אמא, אין אצלך אלוהים?"
אחרי כמה חודשים, גילתה הנוצריה שגידלה את אמא היכן היא נמצאת, היא הבינה שלא תוכל לחטוף אותה חזרה ותבעה את סבתא בבית משפט על חטיפה…ככל שהזמן התקרב לקראת המשפט, נעשו יותר ויותר מאמצים לשלוח את אמא לישראל.

בגיל 4 ו – שלושה חודשים, מבינה סבתא שעליה להיפרד מאמא פעם שניה, היא משכיבה אותה לישון ומשאירה אותה ברכבת שלוקחת אותה…לאוניה שמובילה אותה לאחות של סבתא בקיבוץ במעוז חיים.

הפעם הבאה שתפגוש סבתא את אמא תהיה ….שנה וחצי אח"כ, אמא כבר כמעט בת 6!!!!!!!!!

אז יתחיל פרק חדש אחר….

אמי מסבי (הביולוגי) אריה שלא זכיתי להכירו ו – 2 אחיותיה מסבי פנחס שזכיתי מאוד להכירו ואני מודה על על כך(סה"כ 3 בנות), אני (הנכדה הראשונה) אחי ואחותי ועוד 6 בני דודי (סה"כ 9 נכדים), ביתי (הנינה הראשונה) ו2 בני ועוד 11 בני אחיי ובני בני דודי (סה"כ 14 נינים) כולנו הניצחון שלה ושל אוהביה בדרך.

אם אהבתם שתפו גם אחרים…Share on Facebook0Share on Google+1Email this to someoneTweet about this on TwitterPin on Pinterest0Share on LinkedIn0



Powered By Megirot

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

39 תגובות ל “סבתא שלי שבזכותה אני כאן – אישה קטנה בגוף וגדולה בנשמה!”

  1. רונית חצרוני 07/07/2010 11:07 pm

    כל הכבוד על שאעלת את הסיפור.
    ישבתי עם סבתא היום והקשבתי לסיפורים (גם גיליתי דברים חדשים שלא ידעתי) וכפי שכתבת, זה בלתי נתפס.
    אמרתי לה: "אפילו לדמיין את הסיטואציה קשה לי"- המצב שהיא מתארת הוא פשוט בלתי נתפס.
    עושה עצוב מאוד.

    תודה.

    [הגב]

    לילך דרור Reply:

    הי רוניתי,
    אני ממש שמחה שקראת
    האמת היא שהסיפור לא עוזב אותי, תמיד הוא מרחף מעלי…
    תודה גם לך,
    לילך

    [הגב]

  2. לילך סיפור מדהים ! אם היה כותב אותו סופר היה קשה להבין מניין הדימיון שלו כה עשיר

    [הגב]

    לילך דרור Reply:

    מסכימה
    זה ממש לא יאומן
    תודה על תגובתך ועל תשומת לבך לסיפור, בזכות שכמותך נוכל להמשיך לספר…
    יום מקסים,
    לילך

    [הגב]

  3. עמליה 04/05/2010 8:41 am

    מרגש עד דמעות ,כוחות נפש שאנו לא מכירים
    התאהבתי בסבתך, ומאחלת לה חיים ארוכים ,טובים ועם המון אהבה מהסובבים אותה
    ותודה שחלקת את סיפורה איתנו.
    עמליה

    [הגב]

    לילך דרור Reply:

    אכן כך
    אין לי מושג איך היא עשתה את זה
    אני בטוחה שאני לא הייתי עוברת את זה
    תודה שקראת והתייחסת
    לילך

    [הגב]

  4. שרונה 24/04/2010 12:03 pm

    במסגרת ההיכרות הקיברנטית שלי איתך גרמת לי לקרא בשקיקה את כל הסיפור הארוך, מתחילת ועד סופו, של סבתך ולהזדעזע שוב. כל הכבוד לך על כל מה שאת עושה כאן, ואם על הדרך, הסיפור הזה שהוא עוד סיפור שלנו של העם היהודי נחשף בזכותך לעוד ועוד אנשים אז יש כאן ערך מוסף שלא יסולא בפז.
    תודה לך על הכל!

    [הגב]

  5. עופרה להב-ציור 18/04/2010 10:31 am

    תודה ללילך על הסיפור המדהים הזה…על הגבורה הין סופית של משפחתך…
    האומץ של סבתך, ובעיקר התושיה…הם אנשים מיוחדים…
    למשפחתי יש סיפורים מאותה תקופה ארורה…והרבה שנהרגו…
    אולם החסד הגדול הוא תקומת המשפחות…הילדים הנכדים הננים…השבט החדש שנוצר…. ת ו ד ה….הסיפור מאוד מרגש….

    [הגב]

  6. ורד סוריה 15/04/2010 5:12 pm

    לילך יקירה!

    סיפור גבורה מדהים!
    נפלא שאת משתפת וחובה להעלות זאת על כתב כדי שלא נשכח שהרי הדור
    הזה שחווה את השואה הולך ונעלם.
    משהו מסיפורך מזכיר גם את סיפורי. סבתי מעולם לא סיפרה לנו כלום. ד"א: היתה לי גם סבתא רבה אך גם היא לא סיפרה דבר וכאשר הייתי בערך נערה בת 15 היא נפטרה. בקיצור לאחרונה אחייני היה צריך להכין עבודת שורשים לביה"ס ואז הסתבר לנו מפיו של אבי שיחיה שהוא היה ילד בגטו ברומניה. הוא אמר שבגטאות ברומניה לא הטביעו מספר על ידי היהודים.
    מכל מקום הדימיון בסיפור הוא שסבי הביולוגי, אביו של אבי נרצח בשואה וסבתי לאחר שנים נישאה לאחר וכשאני נולדתי נכדתה הראשונה, מתוך 6 נכדות, הכרתי אותו כסבי והוא כפי שאת מתארת את סבך, זה שהכרת, היה לי לסב מדהים.
    לצערי הרב היום אין לי אפשרות להגיע לפרטים כיון שגם סבתי נפטרה לפני כ10 שנים ואין לנו אפשרות לברר ולדעת עוד. אני לא מצליחה להבין ולהפנים כיצד הצליחו לשמור את כל זה בסוד ולא לספר דבר.
    הרבה בריאות וחיים טובים וארוכים לסבתך, ושנשמע רק בשורות טובות.

    [הגב]

  7. קראתי והתרגשתי,
    תודה לילך על השיתוף.

    סיימון

    [הגב]

  8. שייקה 12/04/2010 9:44 am

    תודה
    קראתי את הסיפור בנשימה עצורה ומאד מאד התרגשתי.
    זהו סיפור מדהים על כוח רצון,נחישות,אינטואיציה ואנושיות.
    אהבתי את הפסקה האחרונה הסוקרת את המשפחה היום.

    [הגב]

  9. Hezrony Anat 11/04/2010 9:55 pm

    MAKSIM

    [הגב]

  10. לקרוא את הסיפור של אמא שלי , סבתא שלך באתר שלך מרגש ביותר.
    ועכשיו כשאני כותבת לך , את יושבת עם סבתא בביתה יחד עם אופיר בתך הבכורה. כפי שאת נוהגת כל שנה בערב יום השואה.
    אני חושבת שזה מדבר בעד עצמו.
    מאחלת לסבתא ולך וכמובן לכולנו עוד הרבה שנים של יחד.
    כל הכבוד לך על העשייה. ותודה!!

    [הגב]

  11. שלומי עזריה - דימונה 10/04/2010 10:38 pm

    לילך היקרה .
    ריגשת אותי מאד בסיפור על סבתא שלך ,
    זהו סיפור מדהים , וקשה לתפיסה בשכל האנושי
    מסתבר שהמציאות עולה על כל דימיון ,
    חשוב מאד שהדור שלך (כבת ונכדה לניצולי שואה)
    ימשיך לספר ולהעביר לדורות הבאים את סיפורי הזוועה והגבורה
    שחוו הניצולים . לצערנו דור הניצולים הולך ומתמעט , ואני מאחל לסבתא שלך אריכות ימים ושנים ,
    אך בעוד מספר שנים לא רב , ישארו רק אלה ששמעו מאותם ניצולים את הסיפורים
    ולכן חשוב מאד לשמור, לתעד , ולהעביר הלאה כל מידע כי אסור לנו לשכוח !!!
    בברכת שבת שלום
    שלומי עזריה – דימונה

    [הגב]

  12. לי רשף 10/04/2010 10:27 pm

    היי לילך
    תודה , רגשת אותי עד דמעות
    יש לי סבתא שאני הכי אוהבת בעולם שהיא ניצולת שואה
    וכל פעם שאני חושבת על מה שהם עברו – זה עוד יותר בלתי נתפס

    [הגב]

  13. לילך שלום,
    קראתי, מרגש ומעניין.
    גלית

    [הגב]

  14. היי לילך
    מאד התרגשתי לקרוא את הפוסט שלך, כבן לניצולי שואה מאד התחברתי לסיפור שלך היות וגם אימי ניצלה על ידי נוצרים וכאשר הדוד שלה בא לקחת אותה בסוף המלחמה היא לא רצתה ללכת עד ששיכנעו אותה… אבל בכל פעם שעברה ליד כנסיה היא היתה מצטלת מתוך הרגל לאחר 6 שנים שחיה עם נוצרים….
    לא מבין איך היה לכולם הכוח להמשיך ולחיות למרות כל הזועות….

    [הגב]

  15. דבורה 10/04/2010 4:19 pm

    שלום לך לילך
    יודעת אני עד כמה קשה היה לשבת ולכתוב את כל הקשור לשואה ולחוות את הקשיים של הסבתא,
    חווייה זו מלווה רק אותנו הדור שאליו פנו אלה שהיגיעו לארץ , סבי וסבתי עברו את אושוויץ , לא שאני יודעת הרבה , לפעמים תוך כדי ביקור בביתם וכשהיינו לבד סבא היה זה שסיפר על המכות , הרעב והרבה ממה שאת כתבת , אני שמחה שלפחות את קיבלת ומקבלת עדיין אינפורמציה שמקלה על התקשורת , ביום השואה כאשר אני יושבת ומביטה כמעט בכל התוכניות בטלויזיה , כדי לקבל עוד אינפורמציה , או אולי איזו שהיא התפרקות וגעגועים לאלה שכבר אינם איתנו ,
    ממני דבורה

    [הגב]

  16. לילך היקרה !המשיכי בדרך שבה את נוהגת בסבתך,זו היא זכות גדולה
    אצטט לך משפט של פליט שואה מנהריה בשם יעקב שמזכיר תמיד ש..
    "גם אם טוב לך על הלב ,אל תשכך את השואה".
    אני דור שני לשואה ולא זכיתי להכיר את סביי וסבתותיי מרבית דודיי ובני-דודיי
    תודה על השיתוף וגילוי הלב ,מעומק הלב יונתן הרן

    [הגב]

  17. לילך יקרה
    זו פעם ראשונה שאני מגיבה לכל הדוא"ל שאני מקבלת מידי פעם ממך. הכל שמור בתיקיה ליום שיהיה לי זמן . אבל את הסיפור על סבתך קראתי ,והתרגשתי מאוד. הוא מצטרף לעוד ספורים מדהימים על השרדות של יהודים בשואה ששמעתי וקראתי לאחרונה.קשה באמת לתאר את כוח החיות וההשרדות של כל אתם ניצולים. וצריך גם להוקיר כפי שעשתה משפחתך את הכל כך מעטים שהצילו יהודים. תודה ששתפת אותנו.
    ענת

    [הגב]

  18. אני מחזקת את מה שאת כותבת בכותרת ויודעת שבזכות סבתא שלך, צפורה לרמן, וכל יהדות אירופה אנחנו כאן. קראתי את המכתב ודמעות עלו בעיני וזלגו להם עוד ועוד. כן…בכיתי…
    לסבתך ואחרים לא היה כל כך זמן לבכות כאשר הם היו צריכים להילחם את מלחמת ההישרדות הבלתי נתפסת שאת מספרת עליה…היא היתה צריכה להתעסק בלמצוא עוד ועוד פתרונות למצבים בלתי אפשריים.
    בעיני היא ואחרים גיבורים אמיתיים ויש בי הרבה הוקרה והערכה כלפיהם בכל יום ויום ובמיוחד בימים האלה.
    תודה על ששיתפת אותנו בסיפורה של סבתך, אימך, משפחתך ואשרייך שזכית להיות נצר למשפחה נהדרת כזאת .
    בהוקרה, הערכה ואהבה, קלרה שוע

    [הגב]

  19. לילך יקרה,
    תודה שחלקת אתנו את הסיפור המופלא הזה, התרגשתי עד דמעות. חובה עלינו לספר מדור לדור, ששום דבר לא יישכח מהדורות הבאים. לפעמים אנחנו לא יודעים אילו כוחות יש בנו, במשפחתנו, ובאנשים המלווים אותנו בחיי היומיום השגרתיים.

    [הגב]

  20. תודה על השיתוף. כל כמה ששומעים את הסיפורים הללו, זה פשוט בלתי נתפס. טוב לשמוע על האנשים שכן מצאו בעצמם את העוז והגבורה לפעול לפי מצפונם ולא לפי המצווה עליהם בידי שליטים כאלו ואחרים (אפילו הגרמני שבחר למסור את אמך לכומר במקום האפשרות האחרת, שכולנו יודעים מהי…).
    המשיכי להחזיק בסיפור, להפיץ אותו, לשמור אותו חי – יש בו מסר כל כך חזק של בחירה במוסרי, ושל בחירה בכלל…
    מסרי חיבוק אמיץ לסבתך, לסבך פנחס, לאמך ולעצמך.
    דגנית

    [הגב]

  21. קלאודיה מוגיליאנסקי- עשייה לשם שינוי 09/04/2010 7:34 pm

    תודה ששיתפת אותנו בסיפור משפחתך. ריגשת אותי מאוד עד דמעות
    סבתא שלך גיבורה אמיתית, ואני באמת מקווה שהחיים בישראל ובכלל אחרי כל מה שהיא עברה היטיבו עמה, ושהיא מאושרת. גם אימא שלך הייתה ילדה גיבורה באמת.

    תודה שוב

    [הגב]

  22. עירית ד. 09/04/2010 6:25 pm

    לילך שבת שלום,

    אני כל כך מעריכה אותך על כך ששיתפת אותנו בסיפור השרדותה של סבתך, לקראת יום הזכרון לשואה, זוהי הוכחה נהדרת שאת אוהבת ומעריצה אותה על כך שבחרה בכל כוחה בחיים, וזהו גם סיפור מדהים כשלעצמו. אני מכורה לסיפורים על השואה למרות היותם איומים ונוראים יש בהם משהו נשגב מבינתנו וגם עוצמה רבה.
    יצר החיים של סבתך הביאה לכך שהצליחה לשקם את חייה ולהקים משפחה חדשה.

    תודה רבה לך על רגישותך הרבה.

    [הגב]

  23. מדהים.
    אני עצמי דור שלישי לניצולי שואה, מכירה ושומעת את הסיפורים האלו, שלא יאומנו, ובל פעם משתוממת מחדש.
    ועכשיו – שיש לי ילד משלי ועוד אחת בדרך – אני עוד יותר מעריצה ועוד פחות מבינה, איך אנשים שרדו מצבים שכאלו.
    עדי

    [הגב]

  24. עכשיו אני מבין מאיפה את שואבת את כל הכוח!

    [הגב]

  25. רותי ניסנבאום 09/04/2010 1:24 pm

    שלום לילך
    איזו אישה מדהימה סבתא שלך, איזה כיף שאת כותבת את כל הסיפור.

    ריגשת אותי עד דמעות.

    שסבתא תחיה ותהנה מהחיים עוד הרבה שנים !!
    רותי

    [הגב]

  26. היי לילך,

    הסיפור של סבתך ריגש אותי מאוד ואני מודה לך על הזמן שהקדשת לכתוב
    ולהעלות אותו באתר. גם אני כמו בתיה קראתי אותו מההתחלה עד הסוף,
    הוא מרתק ומדהים בעוצמתו. אני גם מודה לסבתך ששמרה בזכרונה את
    כל המאורעות ודאגה להעביר את הסיפור לאימך ולך.
    הסיפור האישי של משפחתך הוא דוגמא לגבורה ולכוחות נפש שאין מילים לתארם.
    זהו סיפור שכל אחד חייב לשמוע.
    תודה רבה שוב.
    עדנה.

    [הגב]

  27. עירית 09/04/2010 9:52 am

    לילך יקרה,
    תודה על שחלקת איתנו את הסיפור העצום הזה. קראתי בשקיקה כל מילה, והתרגשתי.
    עירית

    [הגב]

  28. לילך היקרה ,
    משום מה לא הצלחתי להגיע לכפתור "התגובות", אך הייתי חייבת להגיב ולכן אני שולחת לך מייל זה, סיפור השרדותה של סבתך מרגש ומרתק קראתי כל מילה ומילה בשקיקה, חשוב מאוד לכתוב ולספר ולא רק ענייני העסקים שלנו, לכולנו לילדנו ולדורות הבאים, לשמור ולא לשכוח מה עבר עם ישראל, איך באלה כמו סבתך הם ניצחון של עם ישראל , עצם זה שהיום את כאן בארץ ישראל הקמת משפחה לתפארת, אישה מצליחה שכמוך שהענקה לזולת אינה יודעת גבולות. המשיכי כך, וגם שאין אני מכירה את סבתך אני שולחת לה חיבוק ענק "גיבורה שכזאת"
    תודה לך ששיתפת אותי בסיפורה של סבתך.
    בתיה קולר

    [הגב]

  29. שלום לילך המופלאה,
    התרגשתי עד דמעות מסיפורך . כל הכבוד לך שהבאת את הדברים לידיעתנו – זוהי הנחלת המורשת. רק כך נזכור ולא נשכח את שעבר על עמנו.
    מעריכה ומעריצה את פועלך. נהנית מחומרייך המעולים.
    תודה גדולה !!!!!!
    רחל

    [הגב]

  30. מרגש ביותר!!ואוו
    את כותבת יפה מאוד

    [הגב]

    עליזה כהן Reply:

    שבת שלום לילך,קראתי בשקיקה וברגש את תולדות סבתך המקסימה והמיוחדת !!!
    מאחלת לה חיים ארוכים עד 120 כ 20 כפי שבורכה שרה אימנו. וגם לך ולמשפחתך,
    סבתך בטח לבטח גאה בך ויש על מה. ותודה רבה רבה על הטיפים שאת חלקם אני
    מיישמת המשך העשרה והחכמה לכתיבה .

    [הגב]

    לילך דרור Reply:

    תודה,
    חיממת לי את הלב, אני כל-כך גאה בה
    לילך

    [הגב]

    עפרה קינן Reply:

    לילך,
    את כותבת כל-כך יפה ומרגש שראוי להעלות היסטוריה זו במוזיאון וירטואלי.
    את מוזמנת ליצור עמי קשר, זו מומחיותי (אני באה מתחום המוזיאולוגיה), ויש בידי היום כלים לא רעים לתצוגה אינטרנטית מוזיאלית. כמו כן כתבתי חוברת "המדריך ליצרת מוזיאונים וירטואליים משפחתיים" ההולך צעד צעד עם המעוניין, ומדריך כיצד ניתן להפוך אוסף ביתי לחומר מוזיאלי הראוי לתצוגנ ברשת.

    אשמח לשתף איתך פעולה
    בברכה חמה עבור עצותיך הנפלאות,
    עפרה

    [הגב]

Trackbacks/Pingbacks

  1. לילך דרור - ליווי עסקי | עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לספר… או “פסגות” בחיים - 25/05/2015

    […] אם עקבת אחרי בשנים האחרונות וודאי קראת את הסיפור שלה ששיתפתי בבלוג ואם לא…אז הנה הוא כאן […]

  2. החזון מאיר את הדרך האפלה | מגירות | המומחית למסתבכים ברשת | איך להקים אתר בכלים חינמיים | קורס להקמת אתרים | בית הספר לשיווק באניטרנט| קורס להקמ - 16/04/2012

    […] ברור היה לי באותו רגע מה היה ה"למה" של סבתא בלחיצה כאן תוכלו לקרוא את הסיפור של סבתא כפי שכתבתי אותו לפני […]

  3. ערב יום השואה – תמיד משהו צובט לי בלב | מגירות | המומחית למסתבכים ברשת | איך להקים אתר בכלים חינמיים - 01/05/2011

    […] האומץ, הפחד, האהבה שלה, ללא כל אלו – אני לא הייתי כאן! הנה הקישור לסיפור של סבתא לפני כמה חודשים, ביקרה בארץ משלחת מפולין של כמה צעירים, […]

שלח תגובה