ערב יום השואה – תמיד משהו צובט לי בלב

ערב יום השואה – תמיד משהו צובט לי בלב

… ושוב ערב יום השואה ושוב העצבות משתלטת עלי, ושוב הסיפורים המזעזעים, המצמררים, ושוב הסיפור האישי של סבתא שלי

חשבתי לי שהרי אין טעם לכתוב שוב את הסיפור של סבתא שלי, כתבתי אותו בדיוק לפני שנה והרי הסיפור לא באמת השתנה ובכל זאת רציתי לציין את היום הזה באופן מיוחד.
אז כמובן שאני מצרפת את הקישור לסיפור המלא, אני יודעת שהוא גרם להתרגשות מיוחדת אצל מי שקרא אותו אז, אבל כמובן שזו אינה המטרה, המטרה היא באמת לזכור, לזכור את כל אותם אלו שבזכותם אנחנו כאן.
לא, אין לי כוונה לכתוב בסיסמאות, אך העובדות הן הסיסמאות ובלי סבתא, הגבורה, התושיה, הנחישות, האומץ, הפחד, האהבה שלה, ללא כל אלו – אני לא הייתי כאן!
הנה הקישור לסיפור של סבתא
לפני כמה חודשים, ביקרה בארץ משלחת מפולין של כמה צעירים, שבאו לכאן, לארץ ישראל כדי לציין את זיכרון השואה.
מה שהיה מדהים במשלחת, שהיא היתה כולה של פולנים נוצרים שמישום מה החליטו להנציח את הזיכרון ולא לתת לזמן להרחיק את הזוועות.
לאותה משלחת, הצטרפה בחורה צעירה בת 25 (בערך) בשם אנה.
אנה היא הנינה של סבינה שהצילה ושמרה על סבתה בזמן המלחמה.
אנה שמעה על עבר המשפחה מפי אימה וסבתה וסיפרה אותו על הבמה באותו כנס באותו אולם כאן בארץ בקירית אונו.
אנה מוסיפה ואומרת שאת סבתא שלה מנציח העץ הירוק שעומד ביד ושם, אשר סבתא דאגה לרשום אותה כחסידת אומות העולם.
לאחר שאנה סיפרה את הסיפור, עליתי גם אני לבמה וביקשתי לומר כמה מילים.
הנה סיפורה של אנה ע"פ סבתה ואחריו כמה מילים ממני :


למחרת אותו כנס, פגשתי את אנה בבית קפה בתל-אביב, ישבנו שם אני, אנה וביתי הבכורה.
דיברנו על החיים.
על איך להיות זוג נשוי צעיר בפולין, על שעות העבודה שהיא מקדישה, על עבודה שהיתה רוצה לעשות, על הזמן הפנוי שהיא מאחלת לעצמה, על הסבתא רבה שלה ועל סבתא שלי, על אמא שלה ועל הסיפר של אמא שלי, על הקשר בין 2 המשפחות ועל השאלה : האם הוא ישמר?
עכשיו, כמה שעות לפני שהערב יורד והמדינה כולה עוברת למין הנמכת קומה, צנעה עצבות…אני יודעת שאני לעולם לא אשכח את הסיפור של סבתא ולעולם אאחל לעצמי ולו במעט מהאומץ, התעוזה, הנחישות, החריצות והאהבה הגדולה שלה לכל בני המשפחה.

אמן!


**********************************************

אם אהבתם שתפו גם אחרים…Share on Facebook0Share on Google+0Email this to someoneTweet about this on TwitterPin on Pinterest0Share on LinkedIn0



Powered By Megirot

Twitter Digg Delicious Stumbleupon Technorati Facebook Email

7 תגובות ל “ערב יום השואה – תמיד משהו צובט לי בלב”

  1. לילך
    סיפור מרגש עד דמעות
    שמחמם את הלב

    [הגב]

  2. לילך, פשוט התרגשתי עד דמעות…

    [הגב]

  3. מרגש לגמרי!
    אמא שלי,שרדה את אושוויץ ואני, שרדתי בהצטיינות את בצלאל ולסלי קולג'
    אליהם לא הייתי מגיעה לולא "האומץ, התעוזה, הנחישות, החריצות והאהבה הגדולה שלה לכל בני המשפחה.", עליהם גדלתי, יחד עם תחושת השרדות, פיזית, נפשית, מנטאלית ואיך לא, כלכלית..
    תודה לך!

    [הגב]

  4. גלית / ה.י.ת - הדפסה, יעוץ ותרגום 02/05/2011 5:03 am

    לילך שלום,

    שהשושלת תתפתח ולא תיפסק,
    שנדע להעריך את החיים.

    אמן.

    גלית

    [הגב]

  5. עדה סיניגליה 01/05/2011 10:43 pm

    לילך, אני זוכרת את הפעם הראשונה בה הצטרפתי לרשימת התפוצה שלך לפני מספר חודשים, אכן היה לך באתר תאור מרגש על קורותיה של סבתך. מיד הבנתי שעומדת מולי אישה עם נשמה. לאורך כל הדרך אני ממשיכה לראות את אותה לילך שציפיתי לראות, וגם כאן, עם הסיפור הנדיר והמיוחד כל כך של אנה שמראה על אנושיות ואהבת האדם באשר הוא. תודה על השיתוף. חזקי ואימצי בכל מעשייך והמון המון הצלחה!

    [הגב]

  6. אמן!!!

    לילך, אני עוקבת אחר פעלך כבר זמן מה, ואת מקסימה!!! המשיכי והצליחי 🙂

    [הגב]

  7. אסתי אברהם 01/05/2011 6:29 pm

    היי לילך, קראתי, שמעתי והתרגשתי.
    רוצה לשתף בקטע שכתבתי בנושא-כבת להורים שעברו את השואה.

    דור שני לשואה/אסתי קושמרו- אברהם

    קורצנו מחומר די דומה,
    וספגנו את אותה האווירה
    וכיום אנו מנסים להתמודד בהצלחה,
    ולעיתים תוך צורך בתמיכה…

    כשאתה מספר לי על אימך
    דומה כמו סיפרת על אימי,
    וכשאתה מדבר על בית אביך-
    נדמה שגדלת בבית אבי…
    כל כך דומים במהותם הסיפורים,
    שמביאים הם להבנה בינינו-
    שהיא הרבה מעבר למילים…
    הבנה של חוויות דומות
    והזדהות עמוקה עם הקורות.

    דור שני לאימת השואה הנוראה,
    דור שני לחרדות ממציאות שונה.
    דור שספג ה-מון צער, עצב, פחד ודמעה
    ומנסה יום יום לנתב דרכו בצורה בונה…

    תוך תחושה עמוקה וברורה-
    שמוטלת עלינו חובת ההנצחה…

    [הגב]

שלח תגובה